אחד הדברים שאני אוהבת בעבודה שלי - זה שהילדים לא מרגישים שהם עובדים כשהם מגיעים אלי. זה לא טיפול מבחינתם. ובטח לא נטל... הם באים לשחק וליצור. מה שהם לא יודעים, זה שהם דווקא כן עובדים. קשה מאוד אפילו 😄 כי כשהם מכינים סלט פירות - הם מתרגלים למשל מיומנויות מוטוריות עדינות והתארגנות. כשהם מצלמים סרט - הם כתבו קודם את התסריט ותרגלו כתיבה מסודרת. כשהם משחקים איתי בחתחתול - הם בכלל מתרגלים אסטרטגיות זיכרון. כשהם בונים בלגו בטיפול, ובטוחים שניצחו את המערכת - הם בכלל עובדים על מיומנויות מוטוריות עדינות ותפקודים ניהוליים. כי או שהם בונים לפי ההוראות, או שאני כ''כ מתלהבת ממה שהם בנו - עד שהם כותבים בעצמם את ההוראות לילד שיבוא אחריהם וזה באמת מצריך חשיבה, התארגנות ותכנון. כשהם מתלהבים ממדבקות הגירוד ו
כמה כבר אפשר לכתוב על לגו ולהעלות תמונות שלו מהקליניקה?! המון 😄 מבחינתי, אין דבר כזה יותר מדי לגו. אני מוצאת את עצמי נעזרת בלגו או בדופלו בכל מיני טיפולים. תמיד אפשר לרתום אותו כדי לקדם מטרות טיפוליות שונות. עם קטנטנים - זיהוי צבעים, צורות או חיות. מיומנויות ראשוניות של בניה והעתקת דגם. פיתוח משחק משותף או משחק דמיוני. שפה, תקשורת ושיתוף בחוויה. חשיפה למרקמים - יוצא לי (לא מעט..) לטבול את חיות הדופלו בקצף, או בצבעי ידיים. להוליך אותם בתוך החול הקינטי או להחביא אותם בתוך בצק. ואז... צריך גם לנקות אותם. בכיור או באמבטית המשחק. המסורבלים שלי... מקבלים משימות מוטוריות, בהן הם מסתובבים בחדר ואוספים את החלקים שחסרים להם לבניה. זה גם יופי של תרגול למושגי מרחב. סרבני הציור - נמסים מול איש הלגו הריק
