קראתם את הפוסט הקודם על חדוות הכתיבה של הבת שלי? הבטחתי לספר איזה רעיון הצעתי לה והיא אימצה בשמחה. הצעתי לה להכין תיבת דואר משפחתית שדרכה נשלח מכתבים אחד לשני בבית. היא ואח שלה (בן תשע וחצי) הסתערו יחד על המשימה. הם איתרו קרטון בגודל מתאים. מדדו, סימנו, גזרו, הדביקו וקישטו. באמת שלא דמיינתי תיבה כל כך מוצלחת! אחר כך הוא גזר ניירות מכתבים והיא הידקה מעטפות (עם המון סיכות...). שניהם ספרו את השלל וחילקו לכל אחד מבני המשפחה, שלושה ניירות ושלוש מעטפות. בבוקר... הדוור שלנו (הם קבעו

בזמן האחרון אני מוצאת דרישות שלום קטנות מהבת הצעירה שלי (בת שש וכמעט חצי). בכל מיני דרכים ובכל מיני מקומות. לפעמים זה פתק שנכתב ונוקד בהשקעה גדולה הונח על הכרית שלי. לפעמים זה מסר על האדים במראת האמבטיה ולפעמים זה נכתב בעזרת אותיות משחק. וזה תמיד ממלא אותי אושר. לראות איך אחרי כמה חודשים בכתה א', נפתח לה עולם חדש לגמרי. דרך חדשה (ולפעמים חשאית) להביע את עצמה. וכדי לעודד אותה להמשיך בזה... הצעתי לה רעיון שהתקבל בשמחה גדולה וכבר מיושם. רוצים לדעת מה הרעיון? תקראו את הפוסט הבא �

טיפ קטן לניהול זמנים עם ילדים מתפזרים 🙂 בטיפולים שלי, אני אוהבת לתת לילד בחירה. כמה דברים נעשה. איזה דברים ובאיזה סדר. ברור שאני עוזרת לו בהכוונה לדברים שיתרמו גם להנאה וגם לעבודה על המטרות שלנו. והוא גם יודע שאם בחרנו לעשות היום 4 דברים, הבחירה מתחלקת בין שנינו. אבל איך נדע מתי הגיע הזמן לעבור מפעילות אחת לאחרת? בשביל זה צריך שעון קיר ועיגול פלסטלינה. בעזרת עיגול הפלסטלינה, אני מסמנת את השעה שבה נעבור לפעילות הבאה. אני מראה לילד את השעון ואומרת לו שנעבור לפעילות הבאה כשהמחו

חזרתי אתמול מהעבודה אחרי שבע בערב. הבית היה הפוך. פירורי מצה על הרצפה (כן... הילדים שלי כבר עמוק בתוך החג). פאזל מורכב חלקית על השולחן. הטלויזיה דולקת בקולי קולות. והמטבח... 😳😳😳 כמו אחרי פיצוץ אטומי. אבל בתוך כל הבלאגן הזה, חיכתה לי בת השש וחצי שלי. עם חיוך ועם כוס מיץ שסחטה במיוחד בשבילי. אז איך אפשר לכעוס??

את התמונה הזו צילמתי אתמול באירוע מקומי לכבוד החללית בראשית. הילדים שלי (וגם אני..) היינו נרגשים מאוד מהנחיתה המתוכננת על הירח. הם חובבי חלל ידועים. עוקבים אחרי שיגורים של SpaceX , מתרגשים ממטאורים ואוגרים בראש מידע רלוונטי יותר ורלוונטי פחות לגבי כוכבים שונים. המסע של בראשית היה אירוע חגיגי בשבילם. כבר שבועות שהם מדברים עליה. בבית ובביה''ס. אתמול בלילה היה אמור להיות רגע השיא מבחינתם. חזרנו הביתה מהפעילות. הכנו שוקו חם ופופקורן. והתמקמנו מול הטלוויזיה. שרדנו את כל הדיבורים ה

אתם מסתכלים על התמונה ורואים את התוצאה. אבל מה היה בדרך? מוטוריקה עדינה - לא תאמינו באיזה גודל פיצפון הכדורים האלו מגיעים. והוא הרים אותם אחד אחד ובחר בקפידה את הצבעים 🙂 התארגנות וויסות - למלא בדיוק כמה מים שצריך. ולא טיפה אחת יותר .. לא לערבב ולגעת יותר מדי. למרות הפיתוי.. 🤪 סבלנות... והרבה ממנה - הכנו את הכדורים בתחילת הפגישה. לגודל המקסימלי הם מגיעים אחרי שש שעות בערך. אנחנו חיכינו חצי שעה לפני ששלפנו אותם לצילום 📸 ובינתיים? - הכנו קופסת נייר לפי הוראות. שזו עבודה בשלבי

אם תתקלו בי במקרה ברחוב ויהיה נדמה לכם שאני מנצנצת... אתם לא מדמיינים בטיפול הבוקר הכנתי בצק מנצנץ עם ילדה מתוקה שצריכה לעבוד על התארגנות, תפקודי ידיים ועל כתיבה.. אז החלטנו להכין מחברת קסם. שבה נרכז מתכונים מיוחדים שננסה ביחד. היא תרגלה עבודה מאורגנת לפי שלבים. מדדה, בדקה, ערבבה ולשה. אחרי משא ומתן שלא היה מבייש פוליטיקאי משופשף, היא גם כתבה *חלק* מהמתכון ("אבל את תכתבי יותר" 🤪). ובסוף היא יצאה מרוצה עד הגג. עם פלסטלינה מנצנצת. וידיים מנצנצות. ואני? מנצנצת ומרו

לפעמים... כל מה שהילד צריך כדי להרגיש שהוא מוכן ויכול להתנסות - זו התאמה קטנה. לפעמים זו מילה טובה לעידוד. לפעמים נגיעה קטנה על היד, כדי לדרבן אותו להתחיל בפעילות. ולפעמים זו התאמה פיזית שעושה את כל ההבדל. שרפרף לרגליים שלא יתנדנדו ויפריעו לישיבה יציבה, כרית קוצים שנותנת תחושה ועוזרת לשמר רמת עוררות מתאימה או הגשר הזה.. שעוזר לילדים לכוון את כדור הבאולינג הכבד ולתת לו את הדחיפה המהירה. התפקיד שלנו כהורים ומטפלים, הוא לתווך לילד את הפעילות בצורה שתעודד אותו לפעול, תאתגר אותו

ימים של פרידות והתחלות חדשות אצלי בקליניקה... ילדים מסיימים טיפול אחרי תקופות לא קצרות. וילדים חדשים מגיעים ונכנסים לי ישר עמוק ללב. אתמול נפרדתי מילדה מקסימה בת 7.5. הטיפול שלנו היה משולב - קצת כתיבה והרבה תפקודים ניהוליים והתארגנות. אתמול, לכבוד הפרידה - נתתי לה להוביל את כל המפגש. היא בחרה ללמד אותי להכין ינשוף שהוא מתקן לעפרונות. כל שלב שהיא עשתה, עשיתי אחריה וצילמתי. הרעיון שלה ריגש אותי במיוחד. כי הוא כלל כל כך הרבה מרכיבים עליהם עבדנו. ודרש ממנה להיות מאורגנת ומתוכננת.

יום המודעות לאוטיזם 2019. כבר 13 שנים שאני עובדת עם ילדים על הספקטרום. מאז שסיימתי את הלימודים. כשאני שומעת מישהו משתמש במילה אוטיסט כקללה, אני מתביישת בשבילו. ומצטערת בשבילו על הבורות הגדולה שלו. אוטיסט זו לא קללה. מאחורי הכותרת אוטיסט, מסתתר ילד או אדם. עם רצונות, תחושות והעדפות. הוא קצת שונה מאיתנו. אבל היה משעמם אם כולנו היינו דומים. לא? תנסו להתמקד בטוב - ביכולות של האדם שמולכם. ולא בחסר ובקשיים שלו. זה יעשה רק טוב לכולנו.