אני לא יודע לצייר. ואני לא יכול לצבוע. תמיד נשאר לי לבן על הדף. ואני בטח לא אצליח. אז תציירי לי את. אה... אם אני אצייר אני אוכל לקחת גם את הדוגמה שהכנת? טוב... אז אני אנסה. ואת תעזרי לי אם אצטרך, נכון? אז תצבעי את השן הזו. את לא רואה שנשאר לך קצת לבן? אני אתקן לך את זה. הנה... ככה עושים את זה! מה את עושה?! אל תצבעי עוד שיניים!! אני רוצה לצבוע אותן. תראי... המפלצת שלי יצאה יותר יפה משלך. אבל אני לוקח גם את שלך... 😂
כמה פעמים שמעתם את הילד שלכם מתלונן שהוא לא יודע לצבוע? שהוא תמיד יוצא מהקווים ושלא יצא לו יפה? אני שומעת את זה הרבה בקליניקה... בחלק גדול מהמקרים, אני מלמדת את הילד שיטות שיעזרו לו לווסת את קצב הצביעה, למסגר את השטח אותו הוא רוצה לצבוע ולעדן את התנועה בכף היד. אבל פעם בכמה זמן, מגיע אלי ילד שצובע מצוין. ומצייר מצוין. אבל לא בטוח בעצמו. ומשוכנע שאפשר טוב יותר. הוא מתוסכל ונמנע. לא כיף לו והוא ממש במתח כשהגננת מושיבה אותו להכין יצירה שכוללת צביעה. אז עם ילד כזה, אני עובדת על ההפך. אנחנו לומדים לשחרר. לקשקש. לצאת מהקווים ולהנות מזה. כי חלק גדול מהעניין זו ההנאה. לא רק העבודה שאותה הילד לוקח הביתה בסוף היום. ואם העבודה מושלמת, אבל היא עלתה לו בדמעות... זה לא שווה. וכשהילד לומד לשחרר. הוא נרג
כשהייתי ילדה, היתה לנו בבית אורגנית לימודית. על כל אחד מהקלידים היתה מנורה קטנה שנדלקה לסימון, מתי ללחוץ על כל קליד. היו בערך 20 שירים שהאורגנית ידעה ללמד. ולמרות זאת, כישורי הנגינה שלי מסתכמים בלמידה בעל פה של כמה התווים הראשונים מאיזו יצירה קלאסית 😂 בניגוד לחוסר הכישרון המובהק שלי בתחום... חברה מהכיתה למדה לנגן (באמת) על פסנתר. אני זוכרת שהייתי יושבת ומקשיבה לה מתאמנת. ואני זוכרת את המטרונום שהיה מונח על הפסנתר ונתן לה את הקצב המתאים. אחרי שהיא היתה גומרת להתאמן, לפעמים היינו משחקות במטרונום. מכוונות אותו לקצב מהיר מאוד או איטי. יש ילדים שמתקשים לתאם את התנועות שלהם. להגיע לתנועה חלקה, רציפה ואיכותית. הם מסורבלים. או אימפולסיביים. מסתבכים עם עצמם ועם מטלות מוטוריות שהם צריכים לבצע. עם יל
