מה בין כדורגל וריפוי בעיסוק?

המונדיאל נגמר. בחודש האחרון יצא לי לראות ולשמוע לא מעט על כדורגל, באדיבות בן ה8.5 שלי שלקח את העניין מאוד ברצינות. אני קצת פחות מתעניינת במשחק עצמו. אבל מצאתי את עצמי מתפעלת מהיכולות המוטוריות של השחקנים. בכל זאת... אני מרפאה בעיסוק 😉

אז ממה התפעלתי? כדי לשחק כדורגל טוב, לא מספיק לרוץ מהר ולדעת לבעוט. השחקן צריך לשכלל את היכולות המוטוריות שלו ואת הקשרים ביניהן. למשל:

שיווי משקל - היכולת לשמור על מרכז הגוף מעל בסיס התמיכה ולא ליפול. היכולת הזו תלויה בגורמים פנימיים וחיצוניים. יש סוגים שונים של שיווי משקל. שחקן כדורגל נדרש בעיקר לשליטה בשיווי משקל דינמי (ייצוב תוך כדי תנועה) ושיווי משקל תגובתי, כנגד כוח חיצוני (משיכה, דחיפה, התרסקות.. ).

קואורדינציה - היכולת לחבר כמה תנועות פשוטות לתנועה מורכבת. מתואמת, מאורגנת, חסכונית ויעילה. תנועה קואורדינטיבית יכולה להתקיים כשיש בשלות של מערכות הגוף השונות : מערכת העצבים המרכזית, ראיה ושמיעה, תחושה, המערכת הוסטיבולרית (שיווי משקל) והפרופריוצפטיבית (מגע עמוק. שרירים וגידים). גם פה יש סוגים שונים. השחקן נדרש לקואורדינציה גסה של מערכות השרירים הגדולות הפועלות בזמן ריצה, קפיצה, הליכה ובעיטה.

קינסתזיה - היכולת לתפוס את תחושת הגוף, התנועות והתנוחות שלו, בלי להשתמש בחוש הראיה. קליטת התחושה נעשית דרך קולטנים שנמצאים בגידים ובמפרקים.

חוץ מזה, השחקן צריך להיות מהיר וגם מהיר תגובה. צריכה להיות לו שליטה מוחלטת בקשר בין העין לרגל. הוא צריך להיות מסוגל לחזות את מהלכי השחקנים האחרים ולהגיב אליהם במהירות, גם אם לא חזה אותם. ולא פחות חשוב - זה משחק של שיתוף פעולה ויכול להיות מצוין גם ככלי חברתי עם ילדים. ויוה לה פראנס 😃

עכשיו, אחרי הפסקת המונדיאל המתבקשת - אני מבטיחה לחזור לסדרת הפוסטים על משחקים ומיומנויות